<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' ס"ת</h1>
<h2>דף כה.</h2>
ת"ר לא יאחז ס"ת ומטייל בו וקורא כמו שקורא בשטרות, מפני שנוהג בו מנהג בזיון, לא ישמוט אדם ס"ת שזה מנהג בזיון לא יניחנו על ארכבותיו ויניח אציליו עליו ולא יניחנו בין ירכותיו לגופו וידרוס עליו, שזה מ' בזיון. בזמן שקורא בס"ת לא יפתח הימנו יותר מג' דפין ואפי' שנים לא יפתח אלא ג' דפין. והפותח להגיה פותח ומתקן כל צרכו. הקורא בתורה לא יניחנו ע"ג מטה וספסל וקורא, אלא אוחזו באימה ויראה וקורא ובזמן שהוא צריך לדבר אינו מקבל ורואה אלא פותח ורואה ואינו פותח אלא ג' דפין. אתשל רב האי אדם חשוב שמת מהו לעשות לו הספד וס"ת מונח עליו במקום המטה וסדין פרשו עליו, והתיר לעשות כן לאדם חסיד וגדול בתורה ויחיד בדורו כדתני' [ב"ק ט"ז ע"ב] וכבוד גדול עשו לו במותו, בחזקי' כ', שהושיבו ישיבה על קברו, פליגי ר"נ ורבנן חד אמר ג', וחד אמר ז', וחד אמר ל', ותני' אידך וכבוד ג' עשו לו במותו שיצאו לפניו ל"ו אלף חלוצי כתף בקבורתו, דר"י, א"ל ר' נחמי' הלא לפני אחאב עשו כן אלא שהניחו ס"ת על מטתו, ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. ואמרינן התם האידנא נמי עבדינן הכי, אפוקי מפיקנא ס"ת מקמי גברא רבא, אנוחי לא מניחנא, ואב"א אנוחי נמי מנחינן, קיים לא אמרינן, ורי"ו אמר קיים נמי אמרינן, למד לאחרים לא אמרינן, מ"מ טפי עדיף דלא למיעבד הכי, דרב הונא [מו"ק כ"ה ע"א] כי נח נפשי' סבר רבנן לאתובי ס"ת אפורי', ואר"ח מלתא דבחייה לא ס"ל השתא ליעבד לי' דאמר ר"ח אנא חזיתא לר"ה דבעי למיתב אפוריה והוה ס"ת עלה, וכף כדא אארעא ואותיב ס"ת עלה, אלמא קסבר אסור לישב על המטה שס"ת עלי', ואמרינן התם כי נח נפשי' דר"ח סברו לאתובי ס"ת ע"מ, וארי"צ מלתא דרבי' לא ס"ל אנן נעביד לי'. להכי זקנינו נמנעו מזה, ואם נעשה לחכם גדול ויחיד במקומו, אל יהא ס"ת מוטל אלא עומד בתיבה ודומה לו, והוכיחו מי שישנה בכך עכ"ל.
<h2>דף כו.</h2>
אסור להניח ס"ת ע"ג קרקע כד' בהקומץ רבה [מנחות ל"ב ע"ב] ואסור לתלות ס"ת אפי' בכיסו דס"ת בעי הנחה וכל כתבי קדש אין מזרקין הברכות והקמיעין שיש בהן אותיות מענינות הרבה שבתורה אסור ליכנס בהם בבית הכסא אא"כ מחופות עור [שבת ס"א ע"ב] לא יהלך אדם בס"ת ותפלין לא לבה"כ ולא לבית המרחץ ולא לבית הקברות ובהרחקת ד' אמות מהם שרי וכ"ש ס"ת שלא ישתין מים ולא יישן בעודו אצלו. וחייב לעמוד לפני ס"ת מפני לומדי' עומדים מפניה לא כ"ש [קדושין ל"ג ע"א] ואינו יושב עד שיגיע הספר למקומו. וצריך לנהוג בה מנהג כבוד כי היא חמדה גנוזה של הקב"ה ומשתעשע בה כל יום והיתה גנוזה תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם. וצריך ליחד לה מקום כבוד ותיק ותיבה ומטפחת מהודרים והמוליך ס"ת ממקום למקום לא יתנו בדסקיא ויתנו ע"ג חמור וירכב עליו אלא מניחו לפניו כתכשיט חביב ואם הי' מתירא מפני ליסטים מותר. ואעפ"י שאסור לישב על מטה שס"ת עלי' כמ"ש למעלה אמרינן בירוש' [ברכות ספ"ג] אם הי' ס"ת נתון ע"ג דבר אחר מותר עד היכן רב הונא אמר טפח ר' ירמי' בשם זעירא אפי' כ"ש, דסקיא שהיא מלאה ספרים או שהיו בתוכה עצמות המת הרי זה מפשילן מאחוריו ורוכב על חמורו. הרואה ס"ת שנשרף [מו"ק כ"ו ע"א] חייב לקרוע ב' קריעות א' על הגויל וא' על הכתב שנ' אחרי שרף המלך את המגלה ואת הדברים וכ' לעיל מיניה ולא פחדו ולא קרעו בגדיהם מכלל דבעו למקרע, ולא אמרו שחייב לקרוע אלא בזרוע וכמעשה שהי', פי' רב האי דאינו חייב ב' קריעות אלא על ס"ת שנשרף ובזמן שנשרף בזרוע של אדם עז וקשה ששרפו בעזות מצח. ויתיב הנגיד ממעשה דבת נעמיתא דמשמע אי הוי בזרוע אפי' לא נשרף אלא נקרע חייב. למדנו נשרף לאו דוקא אלא בכל דבר שמאבד אדם בזרוע, ולאו דוקא ס"ת אלא אפי' פרשה א' מנביאים דאייתי ראי' מפ' קינים דירמי', ולאו דוקא ישראל המאבדו, אלא אפי' גוי הכל תלוי אם הוא בזרוע ובעזות. בירוש' [מגילה פ"ד ה"א] ר"ש בי"צ עאל לבי כנישתא חזא בר אינש דקאי ומתרגם וסמך לעמודא. אמר לי' אסור לך כשם שנתנה התורה באימה כך אנו צריכין לנהג בה אימה. רשב"י עאל לבי כנישתא חזא חזנא קאי ומתרגם ולא קם בר אינש תחתוהי, אמר לי' כשם שהתורה נתנה ע"י סרסור כך אנו צריכין לנהג בה ע"י סרסור שנ' אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה', ועוד חמא חד סופר מושיט תרגומא מן גו ספרי, א"ל אסור לך, דברי' שנאמרו בפה בפה בכתב בכתב.
